האמן הישראלי מרגיש את עצמו מודר מן החברה, הוא נדחק לשוליה ומוצא את עצמו מחוץ למוסדות הגדולים ואיננו לוקח חלק בהם. נודד בעיר ורעב לארוחה. אמן תל־אביבי הוא טיפוס מורחק אשר מוצא את עצמו סגור שוב ושוב. האמנות מובילה לשבילים של סבל, לא במהותה, מבחינה סוציולוגית. ואלו אשר רוצים לטפח אותה בקירבם מוצאים את עצמם משלמים את המחיר. לא מזמן הציגה אמנית אמריקאית במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק עבודה ובה שרידי מעקבים שנעשו אחרי אמנים שונים בשנות השישים והשבעים בניו־יורק. האם האמן נחשב לעבריין, לפורע חוק? לפורק עול הממסד? המשכיות של התפישה הזאת עדיין רווחים היום. ונראה שהחברה מענישה אמנים תל־אביביים ברעב ללחם ובמרחק שהיא תופשת מהם. האמן מרגיש את עצמו חבול ומוכה, איננו מוכר על ידי הממסד האמנותי וגם אם כן ירגיש את עצמו כתופעת שוליים. האמנים יתעלמו ממנו ביניהם לבין עצמם ולא יתעניינו מספיק במה שעובר עליו. זה מורגש בתערוכות, במפגשי האמנים ביחסים עם החברה. למרות שהוא כל־כך מודר האמן פועל לבד ואיננו מצוי לרוב במאבק מחאתי מאורגן דוגמת זה שהתארגנו אליו ההוגים של תל־אביב דוגמת חיים דעואל לוסקי ואריאלה אזולאי או יצחק בנימיני. ההוגים מאוחדים בשעת ההוצאה לאור של טקסט. ואילו האמנים נשארים בעלי שיח מנותק זה מזה, כל אחד לעצמו. מפגשם בבתי הספר לאמנות אינו מספיק. גם לא העבודה המשותפת בגלריות לאמנות. הצהרת טקסט על אמן כמוהי כהזדמנות לניתוק של עוד קשר חברתי, משום שהאמנים משחקים בניתוק קשרים חברתיים וממעטים בשיח גלוי, וחלקם מעדיפים שיח נסתר, מוסתר וסודי. דבר שיכול גם לתסכל את מי שמעוניין לפענח שיח זה יהיה הוא אוצר או חוקר. החיים משחקים במשחק של מציאות ודמיון, ואילו האמן הנסוג אל דמיונו מוצא את עצמו נסוג לשם אף יותר מעצם ההדרה החברתית. הוא חולם שיקבלו אותו. שיכירו בקיומו, שיעריכו אותו. הוא אף כמה לחברות, אך נסוג ממנה לעתים קרובות בתקווה לקבל עוד הערכה כתוצאה מהריחוק החברתי. האם יש פה דפוס פתולוגי מבחינה סוציולוגית? יש לחשוב על כך, אך בהחלט יש פה אופן התנהגות שמזיק לאמן. הוא רוצה להרוויח אך חושש לאבד את עצמאותו, ואם לא יתחיל מההתחלה בדרך עצמאית מספיק יאבד את המגע עם היצירה. הממסד הרפואי מתעניין בו כפציינט אך האמנים אינם גלויים לגבי תפקידים פסיכיאטריים מספיק כדי לנתח אותם באופן טקסטואלי, הם משוחחים אודות יחסם למערכת הפסיכיאטרית במשפטים קצרים וללא התעמקות יתירה ברמה השיחנית הגלויה. הדבר משאיר את יחסם למערכה הפסיכיאטרית ברמת הסיסמא שאיננה מובילה למספיק שינויים. ומי שכן משנה במערכת אלמנטים מסוימים מוצא את עצמו הרחק משאר האמנים במוסדות הידע. היחס לאסתטיקה מוביל ליחסים מעניינים עם העולם כפי שניתן לשמוע בקולו של דיויד בואי למשל. האמנויות אינן סגורות בתוך עצמן אלא נמצאות ביחסים של השפעות. כך הושפע בואי מהציור ומאמנות הווידאו. המוזיקאי מוצא את עצמו גם הוא רעב ללחם ובתפקיד החולה אך נראה שהדבר גלוי בחייו בעיקר לקרובים אליו פרט להבלחות בטלויזיה ובסרטי קולנוע בנושא. יצחק קלפטר למשל היה שרוי בתפקיד החולה כל חייו, כך שיחסי האמן עם הרפואה ברורים, הוא נתפס על ידע במושגיה העיקריים שהם חיים, מחלה ומוות, ומעט אמנים היו גם בתפקיד הרופא. למשל שאול טשרניחובסקי או צ'כוב. החיים מורכבים ולפעמים לאמן יש כמה תפקידים בחברה אותם הוא ממלא.
