יום של דיִג
"היכן אדי, האמיץ בדייגים?"
השעה הייתה חמש בבוקר. השמש עדין לא זרחה אך החוף כבר היה מואר. דייויד פסע על החול הקריר לעבר הסירה עליה עמדו צמד האחים שלמה ושלום. הסירה שאורכה היה כשבעה מטרים התנודדה קלות במימי הטורקיז.
שלום עזר לאורחים רוברט ומייקל לטפס לסירה מהמים הרדודים בהם עגנה. שלמה הציל את עיניו בידו וסקר במבטו את החוף.
"אדי בטח שתה יותר מדי קולה אמש, וכעת הוא מתקשה להתעורר בערפל אדי המשקה."
שלום התיישב בירכתי הסירה ועמד למשוך בחבל ההתנעה של המנוע.
"אני נותן לו עוד חמש דקות. השעה כעת חמש בדיוק."
דייויד לא ראה שום שעון על ידיו השריריות של שלום.
"איך אתה יודע את השעה המדויקת?"
שלמה הצביע לעבר תחנת המצילים על החוף שדלתה אך נפתחה, ועוואד, המציל הבדואי, הופיע משפשף את עיניו.
"זהו שעונו של שלום האמיץ בדייגים גם הוא. עוואד מתעורר לחיים כל יום בדיוק בחמש."
שלום התניע את המנוע ופרץ בזמר עליז: "עוואד המציל שיודע קצת לשחות, מדויק יותר משעון שוויצרי או פחות."
"תודה מקרבי לבבי על ההמתנה…" אדי הגיע מתנשף וטיפס בזריזות על הסיפון "…יאללה זזים."
ארבעת הדייגים ושני אורחיהם התישבו על דפנות הסירה שחרשה את פני הקטיפה של מי המפרץ בהשאירה אדווה לבנה כשביל הולך ומתרחב לאחור.
שלמה, הבכור שבאחים, כונה 'נַמְבֵּר וַּואן' כיאות למעמדו הבכיר ולעובדה שהוא המציא את הכינויים המספריים. הוא נעמד על הסיפון הקדמי, גופו הצנום אך השרירי היה שחום ושערו חרוך מחשיפה בת שנים רבות לקרני השמש הקופחות. הוא הורה בידיו לכיוון המצוף הכתום שנראה למרחוק.
שלום, אחיו הצעיר אך הלא קטן, כונה 'נַמְבֵּר טוּ' מכיוון שזה היה הכינוי המספרי הנמוך ביותר שהיה פנוי, וכן משום שאף אדם לא ההין להתווכח עם הדייג הענק – פרט לאחיו הבכור.
שלום התנשא לגובה של מטר ותשעים, וגופו היה גוש ענק של שרירים משורגים. שערו הארוך וזקנו הפרוע השוו לו מראה של פרא. מאחורי גבו, ותמיד בלחש, כינו אותו האחרים 'הענק וגנו'. שלום האט את המנוע.
אדי, 'נַמְבֵּר תְּ'רִי', שכב על הסיפון הקדמי כשידיו משכשכות במימי התכלת. אדי היה בעל קומה ממוצעת, שער בלונדי מתולתל ופרוע וזקן שצמח לא רק על סנטרו, אלא על כל גופו הרחב.
"עשרים מטר…" הוא קרא "…עשרה, חמישה מטרים, זהו."
אדי התרומם כשהוא אוחז במצוף והחל מגולל את החבל על אמת ידו השמאלית.
שלום הדמים את המנוע. פני הים היו שקטים וחלקים למשעי, ללא גלים וללא רוח, שקט מופלא שרר מסביב.
רוברט נעמד כשמצלמתו מתקתקת. מייקל הביט באביו.
"על תבזבז את כל הפילם כל כך מהר" הוא הצביע על אדי שהחל להעלות את הרשת מהמעמקים ולהניחה בבטן הסירה.
שלמה שהיה רכון מעבר לדופן הביט בנער הצעיר ובאביו.
"הזאטוט צודק. בדרך כלל כשהרשת מונחת בעומק רב כמו היום, רבות ממפלצות המעמקים משתכנות להן בין סיבי הרשת."
שלום, שראשו היה טמון בתוך מתקן שנקרא בפי הדייגים 'שוּפטהסקופ' (דלי פלסטיק שתחתיתו שקופה), הודיע:
"משהו לא קטן מגיח מהמעמקים".
ואכן אדי משה את הרשת ובתוכה שכן לו בדממה כריש באורך מטר.
"כריש!" צעק מייקל כולו נרגש.
שלמה פנה לעבר הנער.
"אכן כריש קטן. כרישון למעשה".
דייויד, שזה מקרוב הצטרף לצוות הדייגים ולכן כונה 'נַמְבֵּר פוֹר', החליף את אדי בחזית הסיפון הקדמי. גופו הרזה ושריריו הלא משורגים התאמצו מאוד למשות את הרשת. "אתם בטוחים שהרשת לא עשויה מלוחות עופרת יצוקה?" הוא רטן.
קולו של שלום, שהיה עדיין רכון מעבר לסיפון, הרעים: "משהו עוד יותר לא קטן מגיח."
דייויד התאמץ ובכול כוחו משך את הרשת. פרט לדגים הרבים, הרשת הכילה גם כריש נוסף. דיוויד משך ומשה את הכריש פנימה.
רוברט עמד על הסיפון האחורי ומצלמתו תקתקה ללא הרף.
פניו של מייקל היו חיוורים כשפיו הצליח להגות: "שני מטרים אורך זה כבר לא כרישון. זהו ללא ספק רב-כריש."
אדי חייך אליו: "אין מה לחשוש. הכריש חייב להיות בתנועה בכדי לנשום. זמן קצר לאחר שהם מסתבכים ברשת הם נופחים את נשמתם הכרישית ומתים מיתה סופית בהחלט."
שארית כוחותיו של דיוויד אזלה ושלום התנדב למשוך ברשת. שלמה תחב את ראשו לתוך ה'שופטהסקופ'.
"ולסיום משהו בהחלט מאוד לא קטן ביותר". הוא קרא ונעמד לעזור לאחיו הצעיר למשות את הרשת. אדי גם הוא הגיע והשלושה גלגלו את הרשת לאורך הדופן. שריריהם התאמצו וגרונם גנח ולבסוף נפל פנימה משהו שלא ספק היה לא קטן. כריש באורך שלושה מטרים ובמשקל של כמאתיים קילוגרם.
"הו אלוהים" פלט רוברט כשהוא אוחז במצלמתו ולוחץ על ההדק שוב ושוב.
מייקל לא חשב שהוא צריך לקחת סיכון, ולכן הצטנף בירכתי הסירה רחוק ככל האפשר מהמפלצת.
אדי הביט בנער המבוהל.
"אין מה להיבהל…" הוא חייך אל מייקל "…זוכר? הכריש הוא ז"ל לחלוטין. מת לגמרי. בר מינן למשעי."
ובכדי להדגים את דבריו, הסיט אדי מעט מהרשת מעל לועו העצום של הדג, הרים את לסתו העליונה בידו הימנית, ותחב את זרועו השמאלית לתוך פיו של הכריש.
"רואה?…" הוא חייך שוב אל הנער "…דומם כאבן."
הכריש, שכנראה היה חרש, או שלא הבין את שפתו של אדי, התעורר בבת אחת. גופו העצום הזדעזע מצד לצד. זנבו האדיר הכה בכוח ברגליו של שלמה ושלח אותו בתנופה מעבר לסיפון. מייקל קפץ לאחור תוך שהוא משלח את אביו רוברט, המימה.
לועו של הכריש ננעל בחוזקה על זרועו של אדי שפרץ בזעקה:
"אהההההההההההה… אולי תפסיקו לקפוץ מהסירה למים ותגיעו להושיע אותי ואת זרועי המרוסקת."
נחילים של דם זרמו מפיו של הכריש אך הדם היה דמו של אדי.
רוברט התבוסס במים כשידו האחת מונפת גבוה בכדי למנוע ממצלמתו להירטב.
"מה קורה שם למעלה?" הוא נשמע צועק "… האם כולם עוד בחיים?"
שלמה טיפס בזריזות לסירה, התיישב על ראשו של הכריש ובשתי ידיו ובכל כוחו ניסה למשוך את לסתו העליונה של הדג ולשחרר את זרועו של אדי. שלום שחרר את אחד ממשוטי הסירה וניסה לדחוף את קצהו הרחב ללוע הכריש בתקווה לשכנעו לפעור את פיו.
דיוויד עמד ללא נוע בחרטום הסירה תוך שהוא צופה במחזה הסוריאליסטי. פניו, שעדיין לא היו שזופים כיאות לדייגים כמו רעיו, היו ללא הבעה. הוא גם לא הוציא הגה מפיו.
אדי נאנק: "אני חושש שאני עומד להתעלף. תמסרו ד"ש בבית."
מייקל בירכתיים ישב ואחז בחוזקה במכסה המנוע בכדי להימנע מליפול הימה שכעת נדמה היה כשורץ כרישים.
"אני חושב שאצטרף אליך בעילפון" הוא לחש בשפתיו חסרות הצבע.
שלום, שהתייאש ממאמצי השכנוע, משך את המשוט מתוך הלוע האדיר והכה בכוח על חרטומו של המפלץ.
וזה היה מגע הקסם. המלתעות נפערו ואדי נפל לאחור כשהוא אוחז את זרועו השמאלית שותתת הדם. שלמה הושיט את ידו ומשך את רוברט פנימה. שלום השיב את המשוט למקומו והושיט לאדי את מגבתו הצחורה של מייקל.
פניו של אדי החלו מקבלים את צבעם המקורי כשעטף את זרועו במגבת. הוא פנה אל הצעיר:
"אני מקווה שאתה לא קשור מידי למגבת הנ"ל."
מייקל התקרב בזהירות אל אדי ובחן את זרועו. אדי הסיר את המגבת והתבונן בחתכים. הוא מישש את הזרוע וחייך אל האחרים.
"עשרה או תריסר תפרים יובילו לצלקת שללא ספק תאדיר את הסקס־אפיל שלי לרמה שלא הייתה ידועה עד היום."
האחרים החליפו מבטים וחייכו.
שלום התניע את המנוע ורוברט התיישב ליד שלמה תוך שהוא מנגב את מצלמתו. הוא הביט בדייגים. נשימתו עדיין מהירה הייתה כשפנה אל שלמה:
"אלוהים שבשמיים. אתם פשוט חבורה של מטורפים…" הוא הפנה את מבטו והתבונן בבנו מייקל שישב בירכתי הסירה קרוב לשלום "… ממש חבר משוגעים."
הוא הביט בחוף כפר הנופש שהלך וקרב.
"אבל אנחנו ממש שמחים שהצטרפנו אליכם לחוויה של פעם בחיים. לעולם לא נשכח את היום הזה."
מבטו של שלמה היה מופנה אל הרי מואב בעברו השני של המפרץ.
"אה…" הוא ענה "… עוד יום רגיל לגמרי בחייהם של הדייגים".
מתוך הספר: שערי כפר הנופש נעולים
בהוצאת lulu/com
