יהודה ויצנברג ניב

אני עולם קטן

אֲנִי עוֹלָם קָטָן

בִּפְנֵי עַצְמִי

וַאֲנִי יָכֹל לְחַיֵּךְ אֵלַי

וּלְחַיֵּךְ אֵלַיִךְ,

לִבְכּוֹת אֵלַי

וְלִבְכּוֹת אֵלַיִךְ.

שהַכֹּל בְּכַף־יָדִי:

הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת,

הָרָשׁוּת הַנְּתוּנָה.

לִרְצוֹנִי אֲנִי שׁוֹפֵט,

לִרְצוֹנִי אֲנִי חוֹנֵן.

שֶׁאֲנִי הָעוֹלָם

וַאֲנִי לֵב הָעוֹלָם

וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

בְּכַף־יָדִי.

דיברנו ודיברנו

דִּבַּרְנוּ וְדִבַּרְנוּ

וַאֲנִי עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי,

נוֹתֵן לְקַרְנֵי־הַשֶּׁמֶשׁ הַבְּרוּכוֹת

לָבוֹא בֵּינֵינוּ.

הַכֹּל הִתְרַחֵק,

הַקִּירוֹת נַעֲשׂוּ מוּפַזִּים,

הַתִּקְרָה הָפְכָה

אֵינְסוֹפִית.

מִמֶּרְחָק רַב,

כְּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל־הָזוּי

שֶׁל חֲלוֹם,

יָכֹלְתִּי לִרְאוֹתֵךְ,

מִתְרַחֶקֶת-מִתְקָרֶבֶת חֲלִיפוֹת,

חוֹרֶצֶת נֶגְדִּי לָשׁוֹן.

במפת השולחן

בְּמַפַּת הַשּׁוּלְחָן יֵשׁ צִיּוּר

שֶׁל תִּמְסַח הוֹדִי

כְּסוּתוֹ מַלְמָלָה

וְתַחְתּוֹנָיו לְבָנִים.

שִׁנָּיו צַחוֹת וְגוּמַת חֵן

בְּמֶרְכַּז מִצְחוֹ.

אֶת גּוּמַת־הַחֵן

קָדַח לוֹ אֶחָד מִנְּכָדַי

בְּמַפְסֶלֶת־קֶרַח כְּדֵי לְרַסֵּן

אֶת מִזְגּוֹ הַסּוֹעֵר.

מִסְתַּבֵּר שַׁגֵּם תִּמְסַח הוֹדִי

בּוֹשׁ לִפְעָמִים

בְּמַעֲרֻמָּיו הַבַּהֲטִיִּים

וְהוּא מְמַהֵר

לְהַסְתִּירָם בְּכַפּוֹ.