חתלתול־ים
למחרת בבוקר הדייגים שבו לים לאסוף את הרשת והבדואים חיכו על החוף לעזור בשליית הדגים ולאיסוף חלקם בשלל.
היה זה בוקר ללא אירועים יוצאי דופן. דויד נהג את הסירה בהתקרבה לחוף והיה גאה מאוד בתפיסתו המהירה את אמנות תמרון הסירה במים – לפחות לדעתו, משום שהאחרים מעולם לא החמיאו לו על כך.
כשהיו במים רדודים, דויד הדמים את המנוע ושחרר את תפס ברך המנוע בכדי שתוכל להתכופף כלפי מעלה כשתפגע בחול. הסירה החליקה בדממה עד שנעצרה בקו המים.
אבנר ואדי קפצו ומשכו את הסירה מעלה מעט יותר על החול. לפני שהסירה נחה על מקומה, אבנר משך עוד משיכה חזקה ופתאומית שגרמה לשלמה לאבד את שיווי משקלו והוא נאלץ לקפוץ מהסירה לחול. זו הייתה סיומת לא מכובדת להופעה של שלמה שעמד על חרטום הסירה כקברניט גאה של ספינת שודדי-ים. אמנם הוא לא נפל, אך הקפיצה הייתה לא מתוכננת ומעט מבישה.
הוא ניגש לאבנר ודחף אותו בחזקה, או ניסה לדחוף. אבנר על מאה וחמישים הקילוגרמים ששקל, לא נע, אך מפאת הכבוד שרחש לאחיו, צעד לאחור וחייך.
הבדואים פשטו את מעיליהם הארוכים וכרעו לצידי הרשת.
התלבושת האחידה של תושבי כפר-הנופש והנופשים הייתה בגד ים, משקפי שמש ולעיתים גם כובע. הטמפרטורה בקיץ הגיע לארבעים מעלות ביום.
בערבים, כשהיה קריר מעט ורק כשלושים מעלות, לבשו התושבים חולצת טי ובהזדמנויות חגיגיות גם מכנסים קצרים
טמפרטורת מי הים הייתה קבועה בחורף ובקיץ, עשרים ושמונה מעלות. מעט קריר אך נעים ומשיב נפש. בכל מקרה, ברגע שהטובל בים חש בקור, דקה וחצי בשמש היו מחזירים אותו למים לבקש מזור לנפשו מהחום.
לדויד היה ידוע מדוע הבדואים לבושים בבגדים ארוכים וכהים בימים החמים ביותר, אך החליט לקנטר את אעיד, אחד הבדואים הצעירים שעזרו מידי פעם לדייגים.
"תגיד," הוא כרע לצידו, "לא חם לכם עם הבגדים הכבדים הללו?"
הבדואי סיים להסיר את כל בגדיו פרט לבגד ים משום שעמד במים.
"עכשיו, כשהסרתי את הבגדים חם לי."
הוא כרע לפני הרשת שחלקה נפרש במים הרדודים.
"להערכתי הטמפרטורה בשמש כארבעים ושתים מעלות. היה לי הרבה יותר נעים עטוף בבגדים הכבדים מוגן מהחום הכבד."
הוא קרץ לדויד.
"הבגדים שמרו אותי בחום הגוף – של רק שלושים ושבע מעלות."
אָעִיד חייך וגילה פה מלא שינים מצהיבות עם כתמים חומים ושחורים פה ושם.
דויד הכיר היטב את הסיבה בגללה הנוודים מכוסים במלבושים כבדים, אך היה מופתע לשמוע את ההסבר המלומד מהבדואי. הוא חייך חזרה.
"טוב, שיהיה ככה. לי אישית אין שום חשק לעטות מעיל בחום הזה," הוא התיז מי ים על אעיד, "נעים לי להרגיש את חום קרני השמש על העור."
היבול ברשת לא היה רב, וערימות הדגים שנישלו מהרשת גבהו בארגזי הפלסטיק. דויד התעסק בשחרור טריגון (חתול-ים בשפת העם) לפני שזה יחזיר את נשמתו לאלוהי הדגים. הרשת הייתה נקייה ברובה והם היו לקראת שלית הדגים מהמטרים האחרונים. נראה שלהקה של טריגונים נלכדה בקצה הרשת. שחרור של 'חתול-ים' מהרשת הייתה פעולה די פשוטה. הטריגון חסר קשקשים וגופו רירי וחלקלק. הסיבה היחידה ללכידת הדג ברשת היא העוקץ בזנבו. עוקץ הממוקם בשליש האחרון של הזנב הוא מחוספס מאוד ומלא זיזים הפונים מעלה, בדומה לעוקץ הדבורה. העוקץ חודר בקלות לגוף הקורבן חסר המזל, אך קורע את העור ביציאתו וגורם לפצע רחב. העוקץ גם מעביר ארס. אך בניגוד לארס הדבורה, הארס בעוקץ הטריגון הוא קטלני עשרות מונים. הארס מסוגל לשתק דג גדול או לגרום לכאב בלתי נסבל אצל בן אנוש. באותו הבוקר, בן האנוש חסר המזל היה שלמה.
שלמה היה הדייג שלימד את דויד כיצד לשחרר טריגון מהרשת.
"…אתה מחדיר לו שתי אצבעות לאוזניים…"
לטריגון שני חרכים מעל עיניו, אך לדויד היו ספקות אם אלו אזניו של הדג.
"…וזה מאפשר אחיזה איתנה בדג החלקלק, ואז אתה מקלף בזהירות את הרשת מהעוקץ."
שלמה, כבדרך קבע, דחף כל פעולה לקיצוניות. הוא חייב היה תמיד להגיע מהר יותר, חזק יותר, עמוק יותר או גבוה יותר. הוא דחף עצמו לבצע כל פעולה על גבול הסכנה.
באותו הבוקר שלמה אחז בטריגון גדול, אך בהיותו שלמה, הוא לא אחז ב"אוזני" הדג כנהוג, אלא תחב את בוהנו למלתעות הדג. צורת אחיזה זו אפשרה לדג חופש תנועה רב יותר והוא חשב לעצמו: "מצוין. האידיוט הזה לא מבין מה מחכה לו."
ברגע שזנבו היה חפשי דיו, הוא כרבל את גופו בכוח והחדיר את עוקצו לזרועו של שלמה.
"חתול-ים ארור ומקולל!"
שלמה השליך את הרשת מידיו ואחז את זרועו כשפניו מתעוותות.
כל הסובבים הכירו היטב את השלב הבא בטקס.
על הדייג היה לרקוד ריקודי קפיצות במקום, מלוות בקללות וצרחות כאב, ומידי פעם בבעיטות של חול. ולא לשכוח עוויות בפנים ועיניים דומעות.
כל זאת למשך כחמש-עשרה דקות עד להתפוגגות השפעת הארס לדרגת 'רק כואב מאוד'.
כולם הכירו את המקרים של הדייגים או השחיינים בישי המזל שזכו לדרוך על טריגון ולהרגיש את העקיצה וזרימת הארס במעלה הרגל הדורכת. חלקם נדרשו לעזרה רפואית עקב הכאב הבלתי נסבל שהיה עלול להוביל להתקף-לב.
אבנר, אדי, דויד, אעוּדה, ועוואד המציל, שמטו את הרשת וחשו לעברו של שלמה. לא היו להם הרבה ברירות מלבד להצטופף מסביבו ולנסות לא לפרוץ בצחוק.
אָעִיד לעומתם, התרומם ממקום כריעתו וצעד לעבר המדורה אותה הצית מוקדם יותר בבוקר לצורך טיגון דגים לארוחת הבוקר של הבדואים.
הוא אחד בגדם עץ בוער בקצהו, פסע בנחת לעבר שלמה, אחז בזרועו, ותחב את הלהבה לתוך פצע העוקץ.
שלמה לא הוציא הגה. כיאה למפקד לפני פיקודיו, הוא לא הרשה לעצמו להראות חולשה. עיניו לעומת זאת, לא פעלו לפי הקוד הנ"ל, והפכו אדומות מדם ודמעות פרצו מהן בשטף.
לאחר מספר שניות אעיד הסיר את גדם העץ הבוער והחזיר אותו למדורה.
"אתה כמו חדש עכשיו," אמר לשלמה, וכרע אל הרשת, "הכאב היחיד שאתה מרגיש זה כאב הכוויה."
אעוּדה שב גם הוא לחלץ את שארית הטריגונים.
"יללה, חזרה לעבודה."
בסיום ניקוי הרשת, נהג אעוּדה את הג'יפ עם הדגים למטבח, והיתר ישבו לארוחת הבוקר.
אדי זרק את עצמות הדגים לחול משם הכלב טינטין שלף ולעס אותם. הסלוקים, כלבי המדבר, ניזונו מעצמות דגים כמו גם מתמרים.
"כמובן," דויד הביט בכלב לועס ברעבתנות ושמחה את העצמות המכוסות בחול, "הארס הוא חלבון, וחום הורס חלבונים בקלות ובמהירות."
דויד התרומם והחל לאסוף את שאריות הגחלים וקליפות הבצל לתוך פח הביסקוויטים.
"מעניין שמה שאנחנו לומדים מספרי הכימיה, הבדואים לומדים מניסיון החיים."
מתוך הספר שערי כפר הנופש נעולים
בהוצאת lulu/com
