מפתח
שנאתי להיות חיילת ושנאתי עוד יותר את התפקידים בצבא: כתיבה ומילוי של טפסים אינסופיים, ותיוק מעצבן עד אין קץ.
שמענו שבמדור נפגעים, החיילים עוסקים בדיני חללים ובמשפחותיהם, וחשנו שיש להם גאוות יחידה. אנו היינו קציני הניירת! החיילים־הבנים במחלקתנו היו בעלי פרופיל נמוך מתשעים ושבע, לכולם היה איזשהו פגם נסתר שאותו יכולנו לגלות בעזרת התיקים שהיו מתויקים אצלנו עבור כל הצבא!
באחד הימים, איילה ואני היינו בתורנות, שמשמעה להישאר אחרי כולם, לנעול את כל הארוניות והארונות – מהמסווגים רגיל ועד המסווגים גבוה. כמו כן, היה עלינו לשטוף את הכוסות של הקצינים שהיו בישיבה באותו יום, ולהעביר מטלית לניקוי השולחן של הקצין המפקד. הוא גם ציפה מאיתנו לשטוף את הרצפה, אך לרוב הצלחנו להתחמק.
הטיפוסים שהיו איתי במחלקה היו תמצית הארץ על כל הטיפוסים שחיו בה. בתקופה ההיא הייתי בשנה השנייה של השירות שלי. כבר הכרתי את כולם על שיגעונותיהם המגוונים: יעקב שהיה קולה כל בוקר טוסטים על הפתילייה, ובהמשך היה מרתיח את הקומקום ומניח בו קלחי תירס בשביל הכיף. לא שהיינו רעבים, אלא עבור הספורט שבדבר. ריח הבישול הביתי שנישא בחדר מלווה אותי עד היום.
אפי היה נראה מלכתחילה כמו חצי עוף לא מבושל, שדוף, חיוור וכחוש מאוד – חשבנו שאין לו אפילו את פרופיל המינימום. החבר'ה לעגו לו בכל הזדמנות, ונהגו לקרוא אחריו: "אפילו בחורה הכי רזה לא יוכל להרים המסכן".
והייתה ארית – שחומת עור בעלת אף חד ונשרי ועיניה היו צרות ורעות. היא הייתה עניינית וכרס"לית מדור זירזה את העניינים במהירות וביעילות. היו לה קשרים זנותיים עם הקצין הבכיר במחלקה ובכל צהריים הם נסעו ברכבו להתייחד ושבו אדומים, פרועים ושמחים במיוחד. כולנו ידענו כיצד בילו. במדור שלנו לא היו סודות. בזכות מחווה זאת, ארית יכלה לעשות מה שעלה על רוחה בזמן שלה במשרד. לצאת ולבוא ללא כל דיווח. היה ברור שהכול חילו את פניה ויעקב הניח לה בצד את קלח התירס הגדול והמלא מכולם. שם למדתי מה פירוש הפתגם "יד רוחצת יד".
חיבבתי במיוחד את אלכס. הוא החליט, שיהיה רופא, וככזה אדם בעל החלטה שקולה מראש. הערכתי אותו ביותר. הוא היה טוב לב ושמח. בטנו הייתה שמנה, וחשנו שהוא יכול להכיל את כל צרותינו בבטנו ועוד יוותר מקום לאחרים – בדומה לבודהה.
בכל אופן, באותו ערב, כשנותרתי במשרד יחד עם איילה, התחלנו לנקות בקצב – לסדר את החדרים, להחזיר כל המכלבים למגירות ודאגנו לגרוס את כל הניירת שנותרה בפחי האשפה.
ירד הערב. המשרדים מסביבנו החשיכו אף הם אט־אט. ראינו את האורות בבניינים המקיפים את הבסיס. בקומות הגבוהות ניתן היה להבחין באור הכחלחל של מסכי הטלוויזיה. אנשים נינוחים בכורסאותיהם, בסוף יום העבודה, רק אנו היינו עדיין תקועות בעבודות שנדרשו מאתנו.
איילה הייתה בחורה טובה, אם כי שחצנית לא קטנה. היא סיימה את בית הספר הריאלי בירושלים, שרמתו הגבוהה הייתה ידועה לכול, והיא נתפסה כאחת שיודעת להסתדר ולסדר אחרים לטובתה ולרווחתה. כך שחששתי מהרגע שתאמר שעליה ללכת לפניי הביתה ותשאיר אותי לבד לסדר את השאר, ואכן כך קרה, לפתע בנימה בלתי משכנעת פנתה אליי: "ריבה, אויש כמעט שכחתי, אני צריכה ללכת לבקר אצל סבתא שלי לפני שהיא הולכת לישון, אני בעצם אמורה לסייע לה להתארגן לשינה, לעזור לה לצחצח שיניים ולהסיר את גרביה מרגליה. פעם בשבוע זו האחריות שלי, אלוהים לא ישחרר אותי מהעול הזה, ומה מחכה לי מאימא שלי אם לא אגש אליה…" היטתה את ראשה לפנים, הניפה את הפוני שעל מצחה והחלה נועלת את נעלי היציאה. היא התרכזה באיסוף הניירות שלה והכנסתם לתיק הצבאי. נאלמתי דום, לא עלה במוחי תירוץ כיצד לעכב אותה. הייתי שבוית־המשרד, ורק בהמשך הערב הבנתי עד כמה זה נכון.
איילה יצאה ואני החלטתי לא להיות פראיירית לקצר ולמהר לצאת בעקבותיה, אלא שכאן חיכתה לי אכזבה מרה! המפתח של הדלת ומפתחות הארוניות לא היו נעוצים במקומם הרגיל על וו בכניסה למשרד. נכנסתי להלם. אני שבויה! כל החומר המסווג היה פרוץ לכל דורש. הכול יצאו הביתה לפניי. הרגשתי זיעה קרה על מצחי, פעימות הלב הואצו והרגשתי קוצר נשימה גובר. איך אפקיר חדר בבסיס צבאי? אסור היה שמישהו מהקצינים ישמע על הפשלה וישלח אותי למאסר, אסור היה לי לבגוד בחבריי לחדר! מאידך – איך אשאיר ככה הכול ואלך לי לביתי לנוחיותי? התחלתי לנבור בתיקים ובארוניות ולא מצאתי זכר למפתחות הגואלים.
משום מקום הייתה לי לפתע הארה. קמתי ועברתי את הפרצה בגדר המחנה. רצתי כחיה פצועה למרכז המסחרי לידנו.
היה שם שמעון המסגר, שעבד עשרים וארבע שעות סביב השעון, הוא סווג כאזרח עובד צה"ל והיה זה סידור נוח לשני הצדדים. היו לו תבניות של המפתחות, אבות הטיפוס של המשרדים בבסיס. התכוונתי לנעול את דלת המשרד, ולהגיע השכם בבוקר – כך אף אחד לא יידע שאמש נשארו הארוניות פרוצות.
הגעתי לשמעון מתנשמת מהריצה, מודאגת וכעוסה! למה דבר כזה צריך היה לקרות דווקא במשמרת שלי?
שמעון נרתם מייד למשימה הצבאית וברוח המתח והלחץ שיצקתי לתוכו, המפתח של המשרד היה בידיי תוך שש דקות. הוא הרגיע אותי: "חביבתי, אין לך מה לדאוג, שמעון פה אז הכול יהיה בסדר!"
השכם בבוקר למחרת התייצבתי במשרד, כפי שתיכננתי. לפחות היה לי הביטחון לומר לחבריי לחדר: "כעת האחריות שלכם – עליכם למצוא את מפתחות הארוניות, שלא נעלתם כנוהג הצבאי, ומעבר לכך – הסתלקתם והשארתם לי את הבעיה!"
הבדיחה הייתה, שהמפתחות לארוניות נמצאו בבוקר במקרר ליד היוגורטים שלנו….
