מחשבה הגיונית היא שהשנה האחרונה עיכבה או ניוונה במידה מה את עולם השירה והספרות, אך אני עיירת פיתוח מאת יוחאי סופר הוא ספר שירה שמגיב למחשבה זו בקול בועט, ובתגובת־נגד מפוארת. הקריאה בו, אמוציונלית ככל שתוכל להיות, לא יכולה שלא להעלות בי חיוך למראה המילים: "נדפס בישראל, תשפ"א". הוכחה חיה, ממשית, לכך שיש מקום – וצריך להיות מקום – לשירה.
אני עיירת פיתוח הוא ספר השירה הראשון של המשורר יוחאי סופר. הקריאה בספר היא מסע שמאפשר תחושה של התקדמות והתפתחות שיש בה הנאה ועניין מההתחלה ועד הסוף. כקוראת, חוויתי בו סיור, אפשרות, חוויה, למקומות שאליהם השירה יכולה לקחת, אם רק מאפשרים לה. הספר מציע ללוות את מי שיפתח אותו כל עוד תנועת הפתיחה תהיה הדדית. הצהרת הכוונות פוגשת את הקוראת כבר בשיר הראשון של הספר, "אינטרו":
הַקְשִׁיבוּ הַקְשִׁיבוּ
הַנְמִיכוּ צִפִּיּוֹת
לֹא תְּגַלּוּ כָּאן דָּבָר חָדָשׁ
רַק אֶשְׁלַח כַּף יָד קְפוּצָה
הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ לִבְּכֶם
וְאָז אֶפְתַּח
אֲמַשֵּׁש
אַרְגִּישׁ
כְּמוֹ קַרְדְּיוֹלוֹג מְיֻמָּן
כַּמָּה בֶּן אָדָם עוֹד נוֹתַר מִכֶּם
במידה רבה, שיר זה הוא מדגם מייצג לפואטיקה של סופר, כפי שזו מסתמנת בספר ביכוריו. הוא לא מתיימר לגלות משהו חדש, אקזוטי, עתידני. התגליות שהוא מאפשר הן אישיות, פנימיות. המשורר רוצה – ומצליח – לעורר רגש אנושי וחוויה. השפה נהירה, פשוטה, נקייה, כנה וישרה: לא הולכת סחור סחור, כי אם עושה כבוד לדיבור, לסלנג. "תֵּן קוֹל לְמִי שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנּוּ", כותב סופר בשירו "שירה מתחת לאדמה". אולם נדמה שהוא מוציא את הקול הזה לאור, ומשתמש בו בשיריו. הסגנון של סופר מובהק, מודרניסטי וחופשי במידה רבה. הוא מעוטר בדימויים ומטפורות מפתיעות ומקוריות, שפותחות צוהר לעולם תמונות ומראות עשיר ומיוחד. ההתכתבות של סופר עם אומנות וסביבה עולה כמעט בכל שיר. אין שיר שדומה לאחר, אך כל שיר הוא בבירור בחתימתו הסגנונית של המשורר.
נדמה, כי בשיר "אינטרו" המשורר מושיט את ידו אל הקורא ומוליך אותו למסע שירי מרתק: חד פעמי, עשיר בחידושים ואמירות חשובות על תרבות, אהבה, וכתיבה. אני עיירת פיתוח הוא ספר שירה שמציב אתגר בפני הקוראת: "כַּמָּה בֶּן אָדָם עוֹד נוֹתַר מִכֶּם". לתחושתי, הרבה בן אדם נותר ממני אחרי הקריאה, אולי קצת יותר מלפניה. ידו של הקרדיולוג, או המשורר, היא אכן יד רבת פעולות. זו יד שאינטימיות, געגוע, החמצה, גאווה, כנות וכשרון, אינם זרים לה, והיא מכוונת את הקוראת בעדינות ומוליכה אותה בשירים מגוונים שעוסקים בכל אלו.
כפי שניתן להסיק משם הספר, מסעה של הקוראת באני עיירת פיתוח נפתח באופן רשמי בעיירת הפיתוח, שהיא גם דובר השיר עצמו, המעיד על עצמו, שהוא מתפתח עדיין – הוא עיירת פיתוח, הוא בתהליך. זו אמרה צנועה מאוד, אולם היא גם מאפשרת את פעילותו של סופר במהלך יצירותיו, והדובר השירי נדמה כמתפתח ומתהווה לנגד עינה של הקוראת ככל שהספר מתקדם.
לכאורה, עיירת הפיתוח אינה איזו קלאסיקה סביבתית שעולה בשירה, ולא נתקלתי בה רבות בשירה העברית. היא נדמית לשינוי מרענן בפואטיקה ישראלית על רקע תיאורי הטבע הסימבוליסטים, או אוניברסליות שחוקה. עיירת הפיתוח היא הצורה והסביבה של אני עיירת פיתוח בה בעת. היא פיזית: יוחאי סופר פועל עם פיגומים ומיקומים מדויקים ולא מפחד ללכלך את ידיו בחציבת שירה או בתפארת שיכונים – או לכתוב שיר אהבה לפתח תקווה. היא אינה סביבה פסיבית, או תפאורה. הדובר השירי מתפתח במהלך הספר, השירה מתפתחת, וכן גם אותה עיירת פיתוח. זו משמשת קרקע פורייה לשפה ציורית יפהפייה ומקורית בידו של המשורר. כך כותב סופר בשירו "פריפריה": "תַּחַת שְׁמֵי שִׁכּוּנִים קְרוּעִים / אֲנִי לֹא סוֹחֵר בַּחֲלוֹמוֹת (כְּבָר לֹא)".
אולם עיירת הפיתוח היא לא רק כלי פואטי בידו של סופר, היא גם צורת ספרו: בתנועה והתפתחות מתמדת, ובלי יומרה גדולה להיות עיירה שהושלמה לחלוטין. צורה זו עולה בקנה אחד עם תחושת המסע של הדובר והקוראת באני עיירת פיתוח, מסע שהעניין בו הוא עצם היותו: לא החיפוש אחר ההגעה ליעד. אולי, המצב הקיומי של עיירת הפיתוח בספר הזה הוא המצב הסופי שלה, תוך מסע והתפתחות, וזו אולי האמירה הנוקבת ביותר והתחושה המרגשת ביותר שעולה מהספר.
החיבור שבין הפריפריה לשירה – בין המפותח ומה שעתיד להתפתח – לצד הצורות השיריות הישירות של סופר והדימויים המקוריים, מעורר שאלות על שירה ועל מיקומה התרבותי והחברתי. ספר השירה של סופר לא פוסח על תחנות של שירה הנשלפת ממיקומה המובן מאליו, השחוק, הבלתי מוערך. בספרו, אמנם מתכתב המשורר עם ביאליק, אך הוא גם מתכתב עם יונה וולך, ואפילו אלביס פרסלי, זוהר ארגוב ומרטין לותר קינג. כולם אבות שיריים במידה מה, וכולם אחראים להתפתחותה של עיירת הפיתוח. כל אלה עולים בשיריו של סופר באופנים שחושפים את הקוראת לעולם פנימי מיוחד וחד פעמי. שימושים מהדהדים אלו של סופר בטקסטים וביצירות מוכרות שואלים שאלות על אומנות ועל מיקומה, והתשובה לכך, אולי, טמונה גם כן בספר: לסוגים רבים ושונים של יצירה ואמנות יש מקום בעיירת הפיתוח של סופר.
כריכת הספר מעידה על הנמצא בו: בניין מגורים בצבעי שחור־לבן, עמוס חלונות ומרפסות. עמוס פרטים, אנשים, חיים. גם ספר השירה הזה עמוס בפרטים ובחיים, והוא מתאר חוויות מגוונות באופנים מקוריים וייחודיים, שבוחנים "כַּמָּה בֶּן אָדָם עוֹד נוֹתַר מִכֶּם". אני עיירת פיתוח מסתיים בשיר "סוף מתוק", אך ההתפתחות של הספר נותרת בעינה. היד הקפוצה שנשלחה "הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ לִבְּכֶם" בוודאי הותירה בו סימן.
סוף מתוק
אֲנִי נִזְכָּר בַּגְּרָפִיטִי שֶׁרָאִיתִי
עַל גֶּשֶׁר מֵעַל כְּבִישׁ מָהִיר בַּכְּנִיסָה אֶל הָעִיר
"בַּקָּשָׁה אַחַת יֵשׁ לִי מֵהַמְּדִינָה:
שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתִי עַל הַגַּב
כִּי כָּל הַחַיִּים שֶׁלִּי הָיִיתִי עַל הַפָּנִים".
וְעַכְשָׁו אַתְּ מְכִינָה לִי קָפֶה שָׁחֹר
מַטְמִינָה פְּנִימָה כַּפִּית גְּדוּשָׁה שֶׁל סֻכָּר
בְּפָנִים חֲתוּמוֹת שֶׁל נְסִיכָה פַּרְעוֹנִית.
לוֹחֶשֶׁת לִי בָּאֹזֶן
"לֹא לְעַרְבֵּב.
שֶׁהַסּוֹף יִהְיֶה מָתוֹק
כְּמוֹ שֶׁלָּנוּ".
