ספר השירה החדש זה לא יותר חדש לחיות מאגד את שיריו המתורגמים של המשורר הרוסי סרגיי יסנין. יסנין פעל בתחילת המאה הקודמת, והוא השפיע רבות על השירה הרוסית המודרניסטית, אשר לה היה חותם על השירה העברית. ניתן לומר כי השירה של יסנין חשובה לנו, הקוראים הישראלים, על מנת להבין את השירה המודרניסטית בארץ. הספר ראה אור השבוע בהוצאת "קתרזיס", הוצאה חדשה וצעירה. הספר מורכב מאסופה כרונולוגית על פי שנות כתיבת השירים, אך כבר בהקדמה מציין המתרגם כי "בתרגום זה, מובאים השירים הליריים הידועים ביותר של יסנין בהקשרם הביוגרפי […]", כלומר, המתרגם דוד ישראל ארונשטם תרגם את השירים הנבחרים והידועים של המשורר, שירים שכנראה בעיניו משקפים את הלך חייו האישיים והפואטיים של יסנין.
ניתן לזהות שני מהלכים עיקריים בספר, כאשר המהלך הראשון טמון בשירים עצמם. אמנם אין ביכולתי לקרוא את שפת המקור, ולכן אין בי את היכולת להעריך את השירים על פי "כוונת המשורר". לפיכך אתייחס בעיקר למלאכת התרגום של ארונשטם. השירה הרוסית, במיוחד בתקופת יסנין, עשירה במשקלים, חריזה ואמצעים פואטיים נוספים. אוכל רק להעלות על דעתי את האתגר הפואטי שאיתו התמודד המתרגם על מנת לשמר את אותם האמצעים במעבר לעברית, אתגר שלפי דעתי התמודד איתו בצורה מוצלחת. השירה של יסנין מדהימה, היא עתירה במודעות משקלית ומצלולית ואני חושבת שחובבות השירה המודרניסטית בארץ (תקופת אלתרמן וגולדברג) עשויות למצוא בשירה זאת הרבה יופי וחיבור, לדוגמה בשיר שנכתב בשנת 1915: " שָׂם בְּאֶרֶץ שֶׁל גְּדֵרוֹת הַזֶּרֶד / וְסִרְפַּד צָהֹב, / הַבְּקָתוֹת לְאִילָנוֹת הַפֶּרֶא / נִצְמְדוּ קָרוֹב. // שָׂם, מֵעֵבֶר לְעִמְקֵי הַתְּכֵלֶת, / לַאֲגַם יָרֹק, / דֶּרֶךְ לְסִיבִּיר בַּחוֹל עוֹבֶרֶת, / יַעֲדָהּ רָחוֹק" (עמ' 13).
המהלך השני בספר, מתייחס לסיפור חייו של המשורר יסנין אשר מתפרש לאורך הספר ולצד השירים. סיפור חייו של יסנין לא פחות מעניין מהשירה עצמה, אולם לעומתה קשה לי להסכים כי יש בו יופי. הוא עוזר לנו, הקוראים הישראלים שקוראים את שירתו יותר ממאה שנה אחרי שנכתבו, להבין את הקשרם. למשל, יסנין מתואר כמשורר הכותב על האווירה הכפרית בה גדל, בשיר בבקתה משנת 1914, הוא מתאר: "תַּרְנְגֹלֶת מְקַרְקֶרֶת לָהּ / עַל מוֹטוֹת הַמַּחְרֵשָׁה, / הַתַּרְנְגוֹלִים נוֹשְׂאִים תְּפִלָּה, / כַּמָּה בְּמַקְהֵלָה קְדֻשָּׁה." (עמ' 11). התמונה המצטיירת מן השיר היא כפרית ורחוקה מהנוף הישראלי שרוב רובן מהקוראות העתידיות של הספר מכירות.
אולם מעבר לתיאור הסביבה שבה גדל יסנין, סיפורו מעלה דמות אדם בעייתי, או כמו שמתואר בעמוד 14: "למרות שיחסו לאנשים לא תמיד חיובי ולעתים אף אלים […]". יותר מזה, מסופר אף על יחסיו הבעייתיים עם נשים לאורך חייו. מנטישת אשתו הראשונה וילדם בן השנה (על מנת לקדם עצמו כמשורר) ועד אלימות של ממש בתוך מערכת יחסים רעילה. כך בעמוד 28: "האופי ההפכפך והאלכוהוליזם של יסנין בשילוב עם היצר העז של דאנקן, יוצרים מערכת יחסים נפיצה שלעתים מידרדרת עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו של המשורר השיכור".
בעקבות סיפור חייו של יסנין, ארצה להפנות את ביקורתי דווקא כלפי ההוצאה ״קתרזיס״ עצמה. הוצאה חדשה, שכאמור זהו הספר המתורגם הראשון שרואה אור דרכה, המורכבת מאנשים צעירים החיים ונושמים שירה, ולמעשה, בין אם במודע או לא במודע, קתרזיס מבקשת לתת את הטון המכווין של השירה בת ימינו, בקשה לא מובנית מאליה וראויה להערכה. לכן, לקתרזיס יש פוטנציאל להשפיע על האופן שבו יצטיירו הן נרטיב השירה והן דמות המשורר. לכן עולה בי תמיהה בנוגע לבחירה לתרגם משורר שחייו היו שנויים במחלוקת. למה ההוצאה הזאת, שיש בידה כוח להשפיע על הנרטיב, בוחרת דווקא לשמר את אותו הנרטיב של המשורר, המיוסר, האלכוהוליסט, זה האוהב חיות אך שונא אדם, אלים כלפי נשים?
היריעה אמנם קצרה מכדי שאקשור את השאלה הזאת לדיון רחב יותר, אשר מציף את הרשתות החברתיות בעקבות אירועי השעה, דיון הנוגע בגבול בין היוצר והיצירה. מה מקומנו כקוראים לשפוט יצירה – טובה ככל שתהיה, על פי אורח חייו של מי שיוצר אותה? האם היצירה עומדת בפני עצמה ומנותקת ממעשיו של היוצר?
אולם במקרה הזה, היות וסיפור חייו הבעייתיים מודפס לצד מילות היצירה של יסנין, קשה לי להתעלם מהבחירה של ההוצאה לפתוח את דרכה דווקא עם ספר המשמר את נרטיב המשורר הבעייתי. למה לא בחרו למשל, לתרגם משוררת מודרניסטית רוסיה אחרת? עם כמה שהשירה כתובה יפה ואפילו מרגשת, ועל אף שהמשורר יסנין עיצב הרבה מהשירה שאנחנו צורכים היום, דמותו של יסנין, בין היתר, נותנת לגיטימציה למשוררים כמו רועי צ'יקי ארד, לנהוג כפי שנהגו, מתוך אמונה כי הם אלו החיים את אורח חייו של המשורר האמיתי, כמו יסנין.
יחד עם זאת, קשה להתעלם מסופו הטרגי של המשורר, אשר "בגיל שלושים […] נמצא תלוי בחדרו שבבית המלון" (עמוד 42). בטרם בחר לסיים את חייו, אשר היו מלאים בהרס עצמי, העניק לחברו שיר, שהוא מן מכתב פרידה וכפי שהוא השיר החותם את הספר, נראה שכך הוא גם השיר החותם את חייו: "אָז שָׁלוֹם, מִבְּלִי מִלּוֹת פְּרֵדָה לִשְׁמֹעַ, / אַל תִּכְאַב וְאַל תַּזְעִיף גַּבּוֹת, / בְּחַיִּים, זֶה לֹא חָדָשׁ לִגְוֹעַ, / אַךְ זֶה לֹא יוֹתֵר חָדָשׁ לִחְיוֹת." (עמוד 43). בשיר הקצר הזה, שהשורה האחרונה בו נישאת ככותרת הספר, יש הרבה אומללות. מסתבר שיסנין הוא הקורבן העיקרי למעשיו, ובאופן הזה ייתכן שאני מצליחה להבין בצורה יותר סלחנית את הבחירה לפרסם את שיריו בהוצאה.
