דני אנדליך | סיפור

מרק צב

"יש לי הרגשה טובה הבוקר."

אדי עמד על חרטום הסירה, צופה לעבר מצוף הסימון של הרשת. הסירה גלשה ברוך ובדממה מלבד נהמתו של המנוע. פני המים נראו כשמיכת משי המכסה גוף עצום של מים כחולים ומלוחים. אמנם פני הים כוסו באדוות זעירות, אך בהשוואה לכל ים אחר, זה עדיין נחשב לים חלק למשעי. היו ימים שפני הים היו כמראה והם אפשרו צפיה למעמקים של עד עשרים מטרים ללא שימוש במסכה.

דויד שכב בחרטום מנסה להביט למעמקים.

"גם לי יש הרגשה מצוינת הבוקר."

אבנר הדמים את המנוע כשדויד אחז במצוף.

"אני לא בטוח," הוא נעמד, "אני לא בטוח שתוכל למשוך את כל הרשת היום ללא עזרה."

דויד נעמד גם הוא.

"אז היום זה היום?"

הוא החל למשוך את חבל המצוף ולגלול אותו על אמת ידו.

"אני מוכן. יתכן שהיום הוא היום שלי."

דויד החל מושה את הרשת – אוסף אותה בין רגליו לבטן הסירה. היה ברור לו שעליו למתן את מאמציו ולשמר כוח בשרירים בכדי שיהיה בכוחו למשוך את כל אורכה של הרשת – כשמונה-מאות מטרים.

שלמה הביט בו בגאווה.

"לא רע," הוא חייך, "כבר משכת כמאה מטרים. כל מה שנשאר זה כשבע-מאות מטרים קצרצרים…" הוא קרץ, "…ותוכל לקרוא לעצמך אלוף."

לאחר כשלוש מאות מטרים דויד היה רצוץ. שלוש מאות מטרים היו חתיכת אורך של חבלים, מצופים ועופרות. שלא להזכיר את פירות הים…

אדי היה שרוע בחרטום צופה במעמקים דרך התקן שנקרא 'שוּפְטָסְקוֹפּ' – דלי פלסטיק שתחתיתו שקופה והוא מאפשר צפיה לעומק המים כאילו היה סירת-זכוכית זעירה.

לפתע קרא אדי: "הפתעה גדולה הולכת ועולה."

הרשת הייתה כבדה מידי. דויד לא היה מסוגל למשכה. אבנר ניסה לעזור ואפילו הוא התקשה.

"סליחה, לא הפתעה גדולה, אלא הפתעה ענקית," אדי התרומם ממרבצו, "לכדנו צב של שישים קילו ברשת."

אבנר משך בכל כוחו ובעזרת שלמה הצב היגיע לפני הים. הם נוכחו שלפניהם צב באורך כמטר וחצי ובמשקל כמאה קילוגרם – מפלצת בעלת שריון קשיח.

לא הייתה כל דרך להעלות את הצב לסירה, ולכן הושאר הקורבן תלוי כשהוא עטוף ברשת בצמוד לדופן החיצונית של הסירה.

דויד המשיך לדלות את שארית הרשת כשהוא משלשל אותה לסירה. הרשת הייתה שזורה בדגים ופירות-ים, אך כולם בגודל סביר ובמשקל שדויד היה מסוגל להעלות.

אדי כרע שוב מעבר לדופן.

"חתיכת צב בר מזל אתה," אמר לצב תוך שהוא מלטף את שריונו הכבד, "נלכדת רק לפני שעה קלה. אם היינו מאחרים למשות את הרשת, היית טובע לעולמים."

דויד כרע לצידו של אדי והביט לצב בעיניים.

"מה צופן העתיד לחבר בר המזל הזה?"

הוא מעולם לא ראה או תאר לעצמו שישנם צבים ענקיים שכאלו.

הרשת הייתה כולה אסופה ושלמה הניע את המנוע החיצון.

"אין מה לעשות עם יצור שכזה. הוא בטח ישיש בן מאה או יותר. נגיע לחוף, נשחרר אותו מהרשת, ונשלח אותו חזרה הביתה לנכדים ולנינים שלו."

אבנר ניסה שוב להרים את הצב לתוך הסירה.

"החבר הזה כנראה עשוי לפחות בחלקו מעופרת," הוא גנח, "לא להאמין כמה הוא כבד."

קשה היה לנווט את הסירה עם המשקל הנוסף התלוי מהדופן, והדרך חזרה לכפר-הנופש נמשכה כשעה.

כשהגיעו סוף סוף אל מול סוכת המצילים, הבחינו בהתגודדות של כעשרים בדואים מלבד ידידיהם הדייגים הקבועים והמצילים. כולם נועצים עיניהם בסירה ובשללה.

אדי התרומם וקפץ למים. הוא משך את הסירה בהליכה במים הרדודים.

"זה לא נראה טוב," הוא העלה את הסירה לחוף, "זה נראה כמו מזימה זדונית או התארגנות לצורך קנוניה כלשהי," אמר והצביע על חבורת הבדואים.

שלמה ואבנר החלו במשיכת ופרישת הרשת על החול לצורך שליית השלל היומי.

"זה בהחלט לא נראה טוב. הם בטח מתכננים לקשור קשר נגד שלטונות הדיג."

נציגי הבדואים קרבו אל שלמה. הצב נתפס בחלקה האחרון של הרשת והיה תלוי מתנודד מדופן הסירה במים הרדודים.

אדי ודויד היו עסוקים בשחרורו של הצב כששמעו את קולו של שלמה קורא להם ממקום עמדו ליד חבורת הבדואים.

"הם דורשים לקבל לידיהם את האסיר."

את ההמשך הוא צעק בקול מעורב בצחוק,

"הם מתכננים לאכול לו את אבר המין. לדעתם זו סגולה לאון גברי בלתי נדלה."

אדי ודויד הביטו זה בזה,

"המצב לא טוב."

פניו של דויד היו חיוורים.

"המצב בהחלט גרוע ביותר ורע מאוד."

אדי התרומם והחל צועד בנמרצות לעבר חבורת הבדואים.

"אני לא מאמין שאתם מתכוננים להשמיד יצור בן מאתיים…" הוא קרב לקבוצה,

"…רק בשביל להשיג זקפה קשה, ממושכת ומרשימה יותר."

דויד נשאר לצד הדופן המוסתרת של הסירה ממשיך לשחרר את הרשת מהצב. הוא לא סבר שיש להמתין לסיום הוויכוח – שמי יודע לאן יכול היה להתגלגל.

הוא ניסה בכל כוחותיו להפוך את הצב על גחונו. זו לא הייתה משימה קלה. אך דויד היה נחוש בדעתו, ומכיוון שהיה מוסתר בחלקו על ידי הסירה, עשה עצמו כממשיך להתיר את הצב מנבכי הרשת. אך למעשה הוא דחף את הצב הצף על גבו לעבר מים עמוקים יותר. לבסוף בעזרתם של הגלים הרדודים, הצב התהפך ודויד המשיך לדחוף אותו לעבר הים הפתוח.

בשלב הזה מספר בדואים שמו לב למתרחש והחלו רצים בצעקות לעבר הסירה בכדי להציל את מיזם הגברת הגבריות שלהם, שכמעט היה בידיהם, וכרגע התרחק באיטיות בשחייה לעבר מרחבי האוקיאנוס. שם יהיה בלתי מושג לנצח.

כאשר הבדואים רצו וקרבו לקו המים, אבנר משך בבת אחת את הרשת בחוזקה והרים מחסום שצד את ראשוני הרצים ושלח אותם להשתרע על החול.

יתר הרצים עקפו את אבנר והרשת, והחלו רצים במים הרדודים חלקם עוד לבושים במעיליהם הארוכים ובגלביות.

היה לבדואים קשה לרוץ במים הרדודים, ובמיוחד כשהם לבושים במלבושים שנעשו כבדים כשספגו מים, ועד מהרה כולם הגיעו להבנה שהצב בדרכו אל החופש.

כעת פנו הבדואים לכלות את זעמם בדויד – הדייג הצנום, האחראי והאשם לאסון.

"רוץ, דויד רוץ." קרא אבנר ששוב הרים את הרשת כולא את ראשוני הרצים בכיוונו של דויד.

צופים רבים מיושבי החוף החלו מתאספים בכדי לצפות במחזה המתפתח.

נער ארוך שער וצנום רץ בכל כוחו ובעקבותיו כעשרה בדואים לבושים בגלביות רטובות רודפים אחריו על החול הרותח מנפנפים בידיהם כבחרבות שנועדו לשסף את הבוגד.

"אם הם יתפסו אותך הם יחתכו את גבריותך ויאכלו אותו מבושל באורז," צעק אליו אבנר.

בתחילה דויד רץ מתרחק מהמים לכיוון ההרים, אך עד מהרה הבחין שהחול הופך יותר ויותר מכוסה שיחים קוצניים. בהיות כל הרצים יחפים, הבדואים ניחנו ביתרון ניכר עם כפות רגליהם בעלות הסוליות כשל נעליים, ודויד שינה כיוון. הוא פנה למצוא מחסה במזנון שעל החוף.

כשהיגיע דויד למזנון, רק בדואי אחד נשאר במרדף, היתר פרשו בדרך בעקבות קוצר נשימה שבוודאי נגרם מסיגריות העשב שעישנו לרוב.

כשדויד הגיע לרחבת המזנון, היה גם הוא ללא נשימה והוא נשכב על מעקה הבטון.

הבדואי האחרון במרדף הגיע אליו. שמו היה סבח, והוא דווקא לא היה אחד מהצעירים הבדואים, אלא מבוגר יותר אך בעל כושר גופני עדיף.

"אשתי תהיה מאוד מאוד מאוכזבת," אמר בחצי נשימה, "אין לך מושג איזו הזדמנות הייתה לי לספק את אשתי ואולי גם אישה נוספת, צעירה יותר, שהייתי יכול לשכנע לשכב איתי."

בדואי מבוגר נוסף שהצטרף לסוף המרדף פנה גם הוא לדויד, והכה אותו קלות על עורפו.

"הצב הזה היה הופך את השיח הנבול שלי לדקל כביר וגבוה," הוא אמר בעצב וקרץ לדויד, "אני נשוי לשתי נשים, וכבר זמן רב לא הרגשתי דקל זקוף בחלצי."

אדי יצא מהמזנון נושא שקית חלב לארוחת הבוקר.

"אתם יודעים…" פנה לשני הבדואים, "אולי גם לאדון צב היו שתי נשים. אולי גם הוא היה זקוק לאבר שלו בכדי לשמח את שתי נשותיו שלו…"

כשהגיעו אדי ודויד חזרה לסירה, ארוחת הבוקר הייתה מוכנה וכל הנוכחים ישבו לאכול.

מתוך הספר שערי כפר הנופש נעולים

בהוצאת

lulu/com