שולה ברנע | עדות מן התופת בשיר וסיפור

פיקניק אחרון

לְפִיקְנִיק אֲבִיבִי קָסוּם הֻזְמַנּוּ,

עֲרֵמַת הַגּוּפוֹת שֶׁל יַקִּירַי כִּסּוּנִי בִּמְהֵרָה,

חַשְׁתִּי אֶת חֻמָּן וְאֶת דָּמָן הַנִּקְרָשׁ מֵעָלַי,

עֵינַי נִפְקְחוּ לְהָצִיץ, לְהָבִין, מַה קָּרָה,

נְקִישׁוֹת שֶׁל קַת הָרוֹבֶה נִשְׁמְעוּ

וְעִמָּהֶן צַעֲדֵי הַקַּלְגַּס, הַבּוֹחֵן, מִי חַי,

צִלּוֹ הַמְּאַיֵּם הָלַךְ וְקָרֵב אֵלַי,

עֵינַי נִרְעֲדוּ בְּאֵימָה,הִסַּסְתִּי,

הַאִם לְפָקְחָן כְּמֵתָה, אוֹ לְעוֹצְמָן כְּחַיָּה,

בְּאַחַת הִגִּיעָה דְּמוּתוֹ עָדַי,

לִשְׁנִיָּה נִצְטַלְּבוּ מַבָּטֵנוּ – הֵבַנְתִּי –

יְרִיָּה קוֹטֶלֶת קְצָרָה תְּתַקֵּן כִּשְׁלוֹנוֹ.

כפתור הפרווה

עדות להנצחת עיירת מונקאץ'

באותו יום, כשנסעתי ברכבת לחיפה, היה מזג אוויר סגרירי ונזכרתי בסיפור שסיפר לי מרק בנסיעתנו המשותפת ברכבת, כשפנינו היו מהתופת מיועדות לכיוון הבית במונקאץ'.

מרק היה אביה של רוחל'ה ונפגשנו באקראי עם השחרור בתום המלחמה. אלה היו דבריו כפי שהתאמצתי לדלות מזיכרוני. היה לי קשה לגעת בסיפור מאז שמעתיו ממרק.

"הגשם העכור המשיך לרדת בזעף, ברקים עזים נשמעו ברקע. חששות מהולים בלא נודע הצפוי שררו בלב כולנו. אף מר חורף לא הפגין כלפינו כל רחמים.

השכונות היהודיות מלאו תכונה רבה לפני הפסח: קניות בהולות, חלות, דגים תרנגולות, מצות וכל מצרך שניתן היה להשיג במעות דלות, שהיו בידינו. אנשי השכונה מיהרו להסתגר בבתיהם בתחושת פחד ובהלה של אסון ממשמש ובא. השמועה עשתה לה כנפיים – הגרמנים פושטים במפתיע, נכנסים לבתים, בוזזים, חומסים ולוקחים עמהם אנשים בשרירות לב, לא פעם גם אונסים ופוצעים, שלא לומר ממיתים…

מצעדי המגפיים של פלוגות הנאצים ברחוב החרישו אוזנינו באחידותם המכנית, וגברו על שאון המים.

השעון הורה על השעה שבע בערב. אצלנו במשפחת הירש כמו בשאר המשפחות הציבו נרות בפמוטות מתכת עתיקים שעברו בירושה בין הדורות.

בני המשפחה, האח מוטל, האחות אטל, שהו בחדרם, אשתי פאני העמידה סיר מרק גדול עוד קודם לקראת ארוחת הערב. המרק היה דל בתוכנו, פאני השיגה מעט ירקות בשוק, זנבות גזר, צנון ומעט קליפות תפוחי אדמה.

אני ובתי רוחל'ה פטפטנו כהרגלנו בשעות בין הערביים. רוחל'ה בת השש הצעירה בילדיי, הייתה כרוכה אחריי ותמיד חיפשה את קרבתי היא נהגה להישען על זרועי ולחוש בי כך לשאוב ממני את בטחונה העצמי, מצב רוחה השתפר, יחסית לנסיבות. קצת צחקנו במבואה שליד המטבח והתחרינו בינינו בחרוזי מלים.

החלטתי, כי עלי להעטות על פני ארשת שלווה ויהי מה! התכופפתי לעברה וקינחתי את אפה הנוטף נזלת חורפית תמידית והערתי לה": "שוב התקררת, חמודה?"

היא שאלה אותי: "אבא, למה אימא מדליקה נרות, והיום לא שבת?" הצלחתי לענות בכמעט שיוויון נפש: "מיידלע, זה חוסך לנו כסף לאוכל במקום לבזבז על חשמל, וזה דווקא די נחמד, כמו במשחק המחבואים."

ידעתי, כי בשמונה – צוו כל היהודים בגטו להתכנס ברחבה המרכזית.

לבי נבא שחורות, התחמתי בידיעה, כי טוב, שיהיה סיפק בידנו לאכול מהמרק ולהתעטף במעילי הגשם המרופטים על כל צרה שתבוא.

ככל שקרבה השעה, עמד שקט רועם בשכונה.

בסיום הארוחה נטלתי את מעיל הפרווה הדהוי, והלבשתי בו את רוחל'ה בתשומת לב. רציתי עוד קצת לפנק אותה. הספקתי לרכוס כפתור אחר כפתור ללולאתו בעודני משקיף דרוך לעבר הרחוב מבעד לחלון. קראתי לעבר אשתי פאני:" רוחל'ה כבר לבושה!"

פתע פרצו שני חיילים הם הפתיעו אותי מאחור, כשנכסו לתוך הבית!

התפלאתי, כיצד לא שמעתי את צעדיהם העולים מחדר המדרגות.

אינסטינקטיבית הרמתי את רוחל'ה אל בין זרועותיי בעודי רועד, אימצתי אותה אליי קרוב, והתחלתי מנענע אותה ברוך. היא הייתה הקטנה שלנו… בטרם זזתי ממקומי ידיים גסות נשלחו לעברה בהבזק ותלשו אותה ממני, את האפרוח שלי, ובבת אחת השליכו אותה למטה לרחוב מבעד לחלון – הספקתי לראות באוויר את חבילת הפרווה הכה יקרה ללבי צווחת אליי כחיה נטרפת.

קפאתי בפלצות על מקומי, נשנקתי ונאלמתי. אז הבחנתי בכפתור הפרווה מהמעיל דבוק בדמה באגרופי.