מה קדם למה? נביחות הכלב שהסתיימו בחירחור גרוני או יקיצתה המבוהלת? מבעד לחלון הפתוח התמיד קול הנביחות שהעיר אותה.
נביחה, חרחור וקול ענפים מתנפצים. ריח גרניום קל עלה באפה. מן הסתם הכלב משתולל בין השיחים.
יחפה רצה על השטיח ופתחה את דלת הזכוכית הכבדה. האטה, יורדת לחצר מדרגה אחרי מדרגה, חוצה בזהירות את האוויר החם והלח.
לאור הירח המלא ראתה את הכלב, שערו סומר וריר גולש מצידי החניכיים הנחשפים בכל נביחה.
הוא קפץ וחזר וקפץ בנסיונות שוא לטפס לגובה הקיר, מתנגש בקיר ובברוש הצמוד אליו. היא קראה לכלב פעם אחרי פעם אך הוא לא הגיב.
ריח ימים קדומים עמד באוויר. ריח מוזר, ריח חיות בר וסכנות לא ידועות.
עיניה התמקדו על הגדר. בין הענפים ראתה קו־מיתאר לא מוכר. גב קמור, שיער כהה וסמור וראש קטן. פנים חדות, חיוורות ולוע פעור ממנו מציצות שתי שורות של שיניים דקיקות. חרדה גדולה ירדה עליה. היא עמדה מבלי לזוז. מה זה יכול להיות???
פתאום שמעה את קול עצמה חודר אליה ממרחקי הזמן: "ילדים, היום נלמד על חיה לילית מעניינת. אופוסום. האופוסום הוא חית כיס. האם מגדלת את הגורים בכיס בטנה.
יש עוד תכונה מיוחדת. כשהאופוסום בסכנה, הוא לא זז. פשוט מעמיד פנים שהוא מת, כי בעצם הוא חיה קטנה וכך הוא מנסה להציל את עצמו.
אבל הכלב לא ידע על כל הדברים המעניינים האלה. הוא המשיך לנבוח כאחוז טירוף. עוד מעט הנביחות יעירו את כולם.
דפיקות ליבה הלמו באוזניה, אפילה ירדה עליה,
אור הירח נעלם
צרצי הכסף שבבריכה נעלמו.
חושך קדמוני ירד על החצר והבריכה.
ידה הימנית נשלחה כמו מעצמה אל מקל במבוק ארוך שהיה מוטל על האדמה. היא הרימה את המקל וחבטה בצד, קרוב לאופוסום כדי להפחיד אותו.
שיברח!!
אבל דבר לא קרה. לפתע אחזה בה תזזית של כעס שלא הכירה. הכל נעלם, רק היא והאופוסום נשארו. ידה הורמה שנית, ומישהי אחרת, לא היא, כי היא תמיד מצילה את כל החיות, ולא דורכת על נמלים וחסה על כל החרקים… מישהי אחרת הורידה את היד בחבטה עזה וחבטה בגוף הרך. האופוסום נפל מעבר לגדר. היא עמדה קפואה והכלב התחיל לרוץ לאורך הגדר כשהוא נושם ונושף.
אז נוכחה שידה עדיין לופתת בעווית את המקל. היא הניחה בזהירות את המוט המוארך והשתרכה לעבר דלת הזכוכית כשהיא לוחשת לעצמה את רוצחת! את רוצחת… עלתה במדרגות וחצתה בצעדים איטיים את החדר כשהכלב בעקבותיה. כשהגיעה למטבח, מצאה פנקס קטן והתחילה לכתוב ביד רועדת:
בָּאת אֵלַי בַּלַּיְלָה
בְּפָנִים זָרוֹת,
לְבָנוֹת,
לֹא מֻכָּרוֹת.
בָּאת אֵלַי, חַיַּת לַיְלָה קְטַנָּה
וְלִבֵּךְ פּוֹעֵם בְּפַחַד מְטֹרָף.
תֻּפֵּי־אָזְנַיִךְ הַדַּקִּים
רוֹעֲדִים מִשֶּׁצֶף הַנְּבִיחוֹת
וּשְׁרִירַיִךְ מְשֻׁתָּקִים מֵחֲרָדָה.
לָמָּה גֵּרַשְׁתִּיךְ
חַיַּת לַיְלָה קְטַנָּה,
לָמָּה גֵּרַשְׁתִּיךְ –
וְלֹא אִמַּצְתִּי אוֹתָךְ
אֶל לִבִּי הֶחָרֵד.
